אמהות דרך המצלמה
איבדתי את אמא שלי כשהייתי בת 13. לאורך שנים בחנתי את הקשר איתה דרך אלבום התמונות. בחנתי כל מגע, מבט, סיטואציה
?איך היא נגעה בי, האם הייתה שם חמלה? ביקורת? אהבה? קבלה
?איזו מין אישה היא הייתה
...ככל שהתבגרתי השאלות השתנו בהתאם לסיטואציה בחיים שלי. כשהתבגרתי חיפשתי בתמונות אחר הצלוליטיס אצלה. אומרים שזה תורשתי
.כשביקשתי לעצמי זוגיות בחנתי את הקשר שלה עם אבא שלי דרך התמונות. איך היא מביטה בו, איך הוא בה
.הגעגוע תמיד קיים שם
.לפני שנה בדיוק הפכתי לאמא, בדיוק בגיל שבו היא נפטרה
.שנה לפני שילדתי התחלתי תהליך של פרידה מאמא שלי. החיים לא זימנו לי פרידה ראויה ממנה ובעצם הרשיתי לעצמי להיפרד רק אחרי יותר מעשרים שנה מאז שהיא נפטרה
.הרגשתי שללא פרידה ממנה לא אוכל להפוך לאמא בעצמי
.במשך כל לימודי הפוטותרפיה שלי, באונ' ת"א, חקרתי את הקשר שלי איתה באינטנסיביות. בחנתי דרך צילום תמונות את הצד האפל שנותר אצלי מאז שהיא הלכה. מה מתחבא שם
לאט לאט, בהדרגה, הדימויים איפשרו לי לגלות את האישה שהפכתי להיות. זו שבתוכה מתכרבלת הילדה היתומה שלפעמים בועטת ולפעמים כואבת. לאט לאט היא הפסיקה לתפוס את כל החלל.
כשאורי הבת שלי נולדה קלטתי שבמשך כל החודשים הראשונים לא הפסקתי לצלם אותה. מעט באובססיביות. כשהתבוננתי בפעולות שלי הבנתי שהקליקים שלי על המצלמה משקפים פחד. פחד שאני איעלם לה מוקדם מדי, כמו אמא שלי. פחד ממוות מוקדם. אני מצלמת עבורה, עבור היום שבו היא תתבונן בתמונות המשותפות שלנו, כשאני לא אהיה. אני רוצה שהיא תראה כמה אהבתי אותה, כמה ניסיתי להבין את נפשה המיוחדת והעדינה, כמה התפעלתי מקיומה וממה שהיא
.כשהתבוננתי בתמונות הבנתי את הפחד. הבנתי שאין לו הצדקה. אני מתכוונת לחיות חיים מלאים ושמחים עם אורי. התמונות גרמו לי לשחרר את הפחד ופשוט להיות
.זו דוגמא לדרך שבה אני חיה את הצילום. עובדת איתו יום יום גם בחיי, לא רק בסדנאות ובטיפולים שאני מעבירה אלא רגע רגע ודקה דקה. וזו טכניקה יצירתית, מענגת ומאירת עיניים
צילום הריון: מעין נטעלי סמולר
איבדתי את אמא שלי כשהייתי בת 13. לאורך שנים בחנתי את הקשר איתה דרך אלבום התמונות. בחנתי כל מגע, מבט, סיטואציה
?איך היא נגעה בי, האם הייתה שם חמלה? ביקורת? אהבה? קבלה
?איזו מין אישה היא הייתה
...ככל שהתבגרתי השאלות השתנו בהתאם לסיטואציה בחיים שלי. כשהתבגרתי חיפשתי בתמונות אחר הצלוליטיס אצלה. אומרים שזה תורשתי
.כשביקשתי לעצמי זוגיות בחנתי את הקשר שלה עם אבא שלי דרך התמונות. איך היא מביטה בו, איך הוא בה
.הגעגוע תמיד קיים שם
.לפני שנה בדיוק הפכתי לאמא, בדיוק בגיל שבו היא נפטרה
.שנה לפני שילדתי התחלתי תהליך של פרידה מאמא שלי. החיים לא זימנו לי פרידה ראויה ממנה ובעצם הרשיתי לעצמי להיפרד רק אחרי יותר מעשרים שנה מאז שהיא נפטרה
.הרגשתי שללא פרידה ממנה לא אוכל להפוך לאמא בעצמי
.במשך כל לימודי הפוטותרפיה שלי, באונ' ת"א, חקרתי את הקשר שלי איתה באינטנסיביות. בחנתי דרך צילום תמונות את הצד האפל שנותר אצלי מאז שהיא הלכה. מה מתחבא שם
לאט לאט, בהדרגה, הדימויים איפשרו לי לגלות את האישה שהפכתי להיות. זו שבתוכה מתכרבלת הילדה היתומה שלפעמים בועטת ולפעמים כואבת. לאט לאט היא הפסיקה לתפוס את כל החלל.
כשאורי הבת שלי נולדה קלטתי שבמשך כל החודשים הראשונים לא הפסקתי לצלם אותה. מעט באובססיביות. כשהתבוננתי בפעולות שלי הבנתי שהקליקים שלי על המצלמה משקפים פחד. פחד שאני איעלם לה מוקדם מדי, כמו אמא שלי. פחד ממוות מוקדם. אני מצלמת עבורה, עבור היום שבו היא תתבונן בתמונות המשותפות שלנו, כשאני לא אהיה. אני רוצה שהיא תראה כמה אהבתי אותה, כמה ניסיתי להבין את נפשה המיוחדת והעדינה, כמה התפעלתי מקיומה וממה שהיא
.כשהתבוננתי בתמונות הבנתי את הפחד. הבנתי שאין לו הצדקה. אני מתכוונת לחיות חיים מלאים ושמחים עם אורי. התמונות גרמו לי לשחרר את הפחד ופשוט להיות
.זו דוגמא לדרך שבה אני חיה את הצילום. עובדת איתו יום יום גם בחיי, לא רק בסדנאות ובטיפולים שאני מעבירה אלא רגע רגע ודקה דקה. וזו טכניקה יצירתית, מענגת ומאירת עיניים
צילום הריון: מעין נטעלי סמולר